מסעדת צ׳אטוצ׳אק | Chatuchak Restaurant — Restaurant in Netanya

A storm of anticipation carried us through the door of Chatuchak, a restaurant in Netanya named after Bangkok’s legendary weekend market—an electric maze where incense, grilled chilies, and motorbikes fight for the same slice of humid air. My colleague had sworn it was a portal straight to Southeast Asia, so my hopes were not just high, they were orbiting another planet.

As a food-industry process engineer who has chased dawn noodles along Bangkok’s sleepy canals and let coconut breezes lace my midnight curries on Samui’s moon-drenched beaches, I came armed with memories and a palate tuned to the precise dance of sweet, sour, salty, spicy. Yet Israel has a habit of drowning Thai flavors in sugar, and I prayed tonight would break that curse.

The greeting was perfect theatre: a Middle-Eastern hostess beamed “sawadee kap,” her accent lilting like a cymbal. Inside, the décor glowed—warm teak, hanging ferns, and restrooms so stylish they felt like secret cocktail lounges. My pulse quickened.

Then the menu landed and the first crack appeared: not a single rice dish in sight, apart from the word “rice” hidden in noodle flour. No classic khao pad—the cornerstone Thai fried rice sizzling with fish sauce and wok hei—nothing. My excitement wobbled but refused to fall.

We ordered Tom Yum and Pad Thai, the two pillars of tourist-proof Thai, plus a plate of chicken gyoza. The Tom Yum arrived in a Cinderella bowl lit from beneath by a fluttering candle, a visual aria that promised fireworks. But the moment I ladled it out, the magic fizzled. The broth was treacle-sweet, the lime’s perfume replaced by a weak citric whisper, the heat timid, the salt missing in action; after twenty minutes the broth turned fridge-cold while the useless candle flickered on, mocking me. I surrendered halfway, spooning in emergency rice—requested separately because it does not come by default, a sin in itself. Three out of ten, and that is me being merciful.

Pad Thai marched in next, glistening like caramelized confetti. One bite and the sugar ambushed me again, cloaking the tamarind’s tang and the nutty smoke of the wok. For seventy-five shekels I counted poultry fragments like rare stamps. Still, compared with the Tom Yum it was edible—six out of ten, but the bar was now subterranean.

The gyoza—four shy dumplings—looked as though they had sun-tanned behind a cloud. I yearned for a blistered crust, for a gush of chicken juices; instead they were politely steamed with a hint of fry, their filling austere. A charming dipping sauce tried to save the day, but the portion vanished before the conversation warmed up. Another generous six.

I walked out into the sea breeze feeling cheated by sugar, betrayed by a promise, yet strangely hopeful that someone in the kitchen might one day taste a real Tom Yum and understand the hurricane they’re supposed to unleash. Until then, Chatuchak is a postcard of Thailand washed out by too much syrup, worthy of three reluctant stars out of five—and that, dear reader, is my sweetest...

I was pleasantly surprised by this restaurant.

I got the khao so I and frankly, it was quite good. The egg noodles are round rather than flat, which makes the crunchy noodles a bit thick, but delicious otherwise. The cooked noodles were also not very much. Surprised they would skimp on something cheap like noodles. I also suspect the chicken was cooked separately, but it didn’t take in the curry flavors too much. But the broth was phenomenal! Authentic and delicious. I was full at the end after dessert.

I was a bit sad I didn’t get seated at a table although I asked, but I was alone so I understand, even if the restaurant didn’t look that busy to me.

My second bartender was attentive enough and nice. He convinced me to try a dessert - the banana roti.

It was delicious also! Not overpoweringly sweet and the coconut sorbet was a nice soft flavor. The banana roti wasn’t too sweet and had a nice warmth and crispiness contrasted by the sorbet. The coconut flakes and chocolate wasn’t overly sweet. Honestly, a nice sophisticated dish.

Overall, happy with my experience. Hope to come back. Always a good sign to see Thai workers in the kitchen! Great job...

עריכה: בתגובה של בעל המסעדה היא מצטט אותי על דברים שלא אמרתי. לא מקובל. בין היתר לדוגמא, הוא ציין בטלפון שבימי שישי המסעדה שלו עמוסה ולכן יש עומס רב של אנשים וקשה להם לנהל סרוויס של 300-400 איש, ואני עניתי בתגובה שאני מצפה לקבל חוויה טובה בכל ימות השבוע. בנוסף, בטלפון לא ציינתי שהיה ״מעט רעש״.. ציינתי שלא הייתי יכולה לדבר עם בן אדם שישב לידי מרוב שהיה רועש! הוא לא התנצל על אף אחד מהדברים שציינתי ואיזו הפתעה- אמר- ״מה שבתפריט זה מה שיש״. במסעדה אף אחד לא יצא מגדרו ולמען האמת אחראי המשמרת ממש אמר בעצבים ״זה מה יש! רק מה שבתפריט״. לא נראה שזו ההגדרה של לצאת מגדר הרגיל במובן החיובי..

הגענו 10 אנשים בעקבות המלצה, אבל לצערי אוכל בינוני ואווירה בינונית. לא הצלחנו לשמוע זה את זה, אקוסטיקה לא טובה יחד עם מוזיקה חזקה והיה צפוף והומה. המבחר של הקוקטיילים מצומצם וכשביקשנו להוציא מרכיב אחד (שנמצא בכל הקוקטיילים) נאמר לנו שאי אפשר כי הם מוכנים מראש! פשוט מוזגים לסועדים, זה מאוד מאכזב. בגלל שברוב הקוקטיילים היה פרי מסוים ביקשנו להכין קוקטייל בסיסי אחר שכל ברמן בטוח יודע ואמרו -בדיוק כך- שאין שום סיכוי לקבל משהו שהוא לא בתפריט, הברמנים עמוסים ואין להם זמן (נשמע כמו הסבר בעייתי מאוד ללקוח), הם רק מוזגים משהו מוכן מראש, וקיבלנו את התחושה שממש כועסים עלינו וזה קצת העכיר את האווירה. המלצרית הרגישה לא נעים שנשארתי ללא שתייה כשלכולם יש וקראה למנהל שאמר בדיוק את אותו הדבר (רק מה שבתפריט הוא אופציה) ואחר כך שוב קראה למנהלת שאמרה שהגיעה כדי למצוא פתרון, וכשהצעתי להוציא מרכיב אחד/ להכין קוקטייל אחר/ כל דבר יהיה טוב מבחינתי- היא אמרה שמה שיש בתפריט זה מה שיש והיא לא יכולה לאשר להכין שום דבר חוץ מזה. חוסר גמישות משווע שמעולם לא נתקלתי בו במסעדה מעולם. מוזר ולא ברור למה בכלל הגיעה אליי בשביל להגיד את אותו המשפט שאמרו כבר שניים שלפניה. בנוסף התבלבלו בין שתי מנות (נתנו עוף לצמחונית והמלצרית ביקשה מהסועד לבדוק את זה! ואז כשהבינו שזה עוף העבירו לסועד אחר בשולחן). בנוסף באו ואמרו לנו שנגמר הזמן והגיע הזמן ללכת ואחרי שכבר שילמנו ובאנו ללכת הוציאו לשולחן קינוח אחד על חשבון הבית (תזמון קצת מוזר וכבר לא היה רלוונטי כמובן), אבל כן אחד הקינוחים היה על חשבון הבית וזה היה נחמד, אבל בזה זה הסתכם. מודה שהתאכזבתי ברמה האישית, כנראה שיש סיכוי מאוד נמוך שאחזור למסעדה כזו שבה הברמנים הם תפאורה וכל בקבוקי האלכוהול על הקיר מאחוריהם הוא תפאורה, ויש מבחר מצומצם של קוקטיילים שכמעט כולם על בסיס אותו הפרי ומוכנים מראש. ולא הייתה שום גמישות! אפילו לא נכונות לטיפה של גמישות בהקשר הזה, בחיים זה לא קרה לי באף מסעדה. אף פעם. זה בדיוק ההפך ממה שמצופה ממסעדה שמכבדת את עצמה. היה יכול להיות כל כך פשוט לפתור את זה ולסיים בתחושה אחרת. כן אציין שחלק מהסועדים בשולחן אמרו שהאוכל...