Ari Ashkenazi Synagogue — Attraction in Safed

The Ashkenazi Ari Synagogue A mid-16th century synagoguc named after the Divine Rabbi Yitzhak Luria Ashkcnazi (known by his Hebrew acronym Aa'Ari), founder of Lurianic Kabbalah. The synagogue was built by Sephardic immigrants from Greece 'Gerigos") on the northern fringe of the Sephardic quarter. Members of thc congregation were Kabbalists, mostly students of Rabbi Moshe Cordovero, Ha'Ariarrived in Safed in 1570 and joined their ranks, His custom was to pray in the synagogue on the Eve of Sabbath, procecding from here with his followers to a nearby ficld so as to welcome the Sabbath. This is the place werc the traditional "Kabbalat Shabat" prayer that we know today originated. In the 18th century it was still known as the "Gerigos"or "Gridish" synagogue until it began to be used by Hassidic Jews who had immigrated to Safed from Europe. It was eventually renamed the "Ashkenazi Ari". The synagogue was destroyed in the Great Earthquake' of 1837 and its reconstruction was complcted 20 years later in 1857. In Hebrew numerology this year equivalent to "and My Temple shalt thou revere"- the inscription that appears above the entrance. The southern wall contains a Holy Ark carved in wood by a craftsman from Galicia, in the style of eastern European synagogues. The figure of Moses on the Ark's crown appears as a lion, following the commandment: “Thou shalt not make unto thee any graven image..." Unique traditions have been associated with this synagogue. A wooden latticeword fence dcfines a small area around one of the columns where the Ari is believed to havc appeared before Rabbi Shmuel Heller. In the War of Independence the synagogue was packed with people in prayer, yet no one was hurt. In the courtyard of the synagogue a square column stands with a concave surface. This surfacc was used for lighting small bonfires on the feast of "Lag Ba Omer, for the sick and clderly who could not join the procession to...

מקום קדוש וטהור מקום השראת השכינה שורש האורות יסוד הקבלה מקור קדושת והפצת אור פנימיות התורה הרגשה מיוחדת ומרוממת אבנים מדברים קדושה ותורה הקירות צועקות רזי רזין ואף שלאנשים פשוטים כערכנו אין לנו עסק בנסתרות בכל זאת מאמינים בני מאמינים בתורת הארי החי

על פי המסורת מקומו של בית הכנסת, הוא "חקל תפוחין קדישין" (שדה התפוחים הקדושים) – מקום השדה הפתוח שבו האר"י ותלמידיו היו יוצאים לקבל את השבת. זמן בנייתו של בית הכנסת אינו מבורר כל צרכו. מעל הכניסה לבית הכנסת מונח שלט אבן ובו כתוב "חקל תפוחין קדישין, מה נורא המקום הזה, בית המדרש הגדול מרבינו האר"י הקדוש זיע"א, הוקם ש' שלח, תוקן ש' תרצ"ז". לפי שלט זה הוקם בית הכנסת בשנת של"ח(1578) שש שנים אחרי פטירת האר"י. אבל הכתובת הושמה במקום לאחר השיפוץ של שנת תרצ"ז (1937), ואין בה שום הוכחה אמיתית על זמן ייסוד בית הכנסת. יש המשערים שיסוד בית הכנסת נבנה על יסוד בית הכנסת "גריגוס" של עולי יוון. העדות הראשונה על קיום המקום היא ממכתב שכתב רבי ישראל מפלוצק, ממנהיגי שיירת העולים החסידית לצפת: "ועוד בונים לנו בית הכנסת חדש, והתפילה היא במקום שיסד הארי ז"ל". זוהי העדות הראשונה לבניית בית כנסת לחסידים שנבנה על גבי או בסמוך למקום ש"יסד" האר"י. במאה ה-19נמשכה עליית החסידים ובהם אדמו"רים ידועי שם כרבידוד שלמה אייבשיץ ורבי חיים טירר. על פי המסורת שני אישים אלו התפללו בבית הכנסת. עד שנות השלושים במאה ה-19, היה בית הכנסת הזה, מרכז התפילה של הקהילה החסידית בעיר. ברעידת האדמה הגדולה של שנת 1837, בה נספתה מחצית הקהילה, נחרבו כמעט כל בתי הכנסת בצפת, כולל בית כנסת האר"י. ישנם מסורות שארבעת העמודים המרכזיים שרדו, או שהכותל הדרומי שרד. באגרת שנשלחה על ידי מזכירו של משה מונטיפיורי, ד"ר אליעזר הלוי, שנה וחצי אחר הרעש, מתברר שבית הכנסת כבר עמד שוב על תילו באותו זמן. בשנת 1857 נבנה הבניין מחדש כפי שמעידה כתובת אבן בחזית בית הכנסת בה נחקק: "מה נורא המקום הזה \ זה ביהכנ מרן הארי זל \ בשנת ומקדשי תיראו" ("תיראו" שווה בגימטריה לתרי"ז, היא שנת 1857. שינוי האותיות נעשה כדי להתחבר לביטוי "[את שבתתי תשמרו ומקדשי] תיראו", ויקרא יט 30). מאז לא חלו שינויים משמעותיים בבניין. מאז שימש בית הכנסת כמקום תפילה המרכזי של העדה החסידית בצפת ללא שיוך לחצר חסידית מסוימת.

ארון הקודש בבית הכנסת

הדבר הבולט בתוך בית הכנסת הוא ארון קודש, גדול ממדים המתנשא לגובה רב, והמגולף בעץ. בארון פיתוחים צבעוניים ובהם מוטיבים של סמלים יהודיים, צמחים, בעלי חיים ועוד. המסורת הצפתית אומרת שהאומן שבנה את ארון הקודש היה נגר שעלה לצפת מקולומיה שבגליציה. אכן, ארונות קודש דומים היו מצויים בבתי הכנסת בגליציה ובמזרח אירופה. בניית הארון הסתיימה כנראה סמוך לסיום בניית בית הכנסת ב-1857. רב העיר צפת – רבי שמואל הלרהתנגד לשיבוץ דמויות של בעלי חיים בארון, ופרסם על כל כך קונטרס[1]. בכל אופן, ישנם היום דמויות מוצנעות של בעלי חיים. את האריות על ארון הקודש גילף אברהם ברנזון (הידוע בשל עיסוקו כטוחן קמח בשם מילנר) שגר בכיכר הפחמים והיה מאבני היסוד של בית כנסת...

בית כנסת האר"י האשכנזי בצפת הוא מבתי הכנסת הקדומים הקיימים ברובע היהודי העתיק בצפת

על פי המסורת מקומו של בית הכנסת, הוא "חקל תפוחין קדישין" (שדה התפוחים הקדושים) – מקום השדה הפתוח שבו האר"י ותלמידיו היו יוצאים לקבל את השבת.

זמן בנייתו של בית הכנסת אינו מבורר כל צרכו. מעל הכניסה לבית הכנסת מונח שלט אבן ובו כתוב "חקל תפוחין קדישין, מה נורא המקום הזה, בית המדרש הגדול מרבינו האר"י הקדוש זיע"א, הוקם ש' שלח, תוקן ש' תרצ"ז". לפי שלט זה הוקם בית הכנסת בשנת של"ח (1578) שש שנים אחרי פטירת האר"י. אבל הכתובת הושמה במקום לאחר השיפוץ של שנת תרצ"ז (1937), ואין בה שום הוכחה אמיתית על זמן ייסוד בית הכנסת.

יש המשערים שיסוד בית הכנסת נבנה על יסוד בית הכנסת "גריגוס" של עולי יוון. העדות הראשונה על קיום המקום היא ממכתב שכתב רבי ישראל מפלוצק, ממנהיגי שיירת העולים החסידית לצפת: "ועוד בונים לנו בית הכנסת חדש, והתפילה היא במקום שיסד הארי ז"ל". זוהי העדות הראשונה לבניית בית כנסת לחסידים שנבנה על גבי או בסמוך למקום ש"יסד" האר"י. במאה ה-19 נמשכה עליית החסידים ובהם אדמו"רים ידועי שם כרבי דוד שלמה אייבשיץ ורבי חיים טירר. על פי המסורת שני אישים אלו התפללו בבית הכנסת. עד שנות השלושים במאה ה-19, היה בית הכנסת הזה, מרכז התפילה של הקהילה החסידית בעיר.

ברעידת האדמה הגדולה של שנת 1837, בה נספתה מחצית הקהילה, נחרבו כמעט כל בתי הכנסת בצפת, כולל בית כנסת האר"י. ישנם מסורות שארבעת העמודים המרכזיים שרדו, או שהכותל הדרומי שרד. באגרת שנשלחה על ידי מזכירו של משה מונטיפיורי, ד"ר אליעזר הלוי, שנה וחצי אחר הרעש, מתברר שבית הכנסת כבר עמד שוב על תילו באותו זמן. בשנת 1857 נבנה הבניין מחדש כפי שמעידה כתובת אבן בחזית בית הכנסת בה נחקק: "מה נורא המקום הזה \ זה ביהכנ מרן הארי זל \ בשנת ומקדשי תיראו" ("תיראו" שווה בגימטריה לתרי"ז, היא שנת 1857. שינוי האותיות נעשה כדי להתחבר לביטוי "[את שבתתי תשמרו ומקדשי] תיראו", ויקרא יט 30). מאז לא חלו שינויים משמעותיים בבניין. מאז שימש בית הכנסת כמקום תפילה המרכזי של העדה החסידית בצפת ללא שיוך לחצר חסידית מסוימת.

ארון הקודש בבית הכנסתעריכה

הדבר הבולט בתוך בית הכנסת הוא ארון קודש, גדול ממדים המתנשא לגובה רב, והמגולף בעץ. בארון פיתוחים צבעוניים ובהם מוטיבים של סמלים יהודיים, צמחים, בעלי חיים ועוד. המסורת הצפתית אומרת שהאומן שבנה את ארון הקודש היה נגר שעלה לצפת מקולומיה שבגליציה. אכן, ארונות קודש דומים היו מצויים בבתי הכנסת בגליציה ובמזרח אירופה. בניית הארון הסתיימה כנראה סמוך לסיום בניית בית הכנסת ב-1857. רב העיר צפת – רבי שמואל הלר התנגד לשיבוץ דמויות של בעלי חיים בארון, ופרסם על כל כך קונטרס[1]. בכל אופן, ישנם היום דמויות מוצנעות של בעלי חיים. את האריות על ארון הקודש גילף אברהם ברנזון (הידוע בשל עיסוקו כטוחן קמח בשם מילנר) שגר בכיכר הפחמים והיה מאבני היסוד של בית כנסת האר"י...