Habima Theatre — Attraction in Tel-Aviv

חולים על ורג'יניה וולף 13.11.18 מאז נכתב בשנות ה- 60, מחזהו הנצחי של אדוארד אלבי, הענק האמריקאי שנפטר רק לפני כשנתיים- 'מי מפחד מורג'יניה וולף', הוא מוצג בישראל אחת לעשור בתיאטרון הרפרטוארי, ולא בכדי- שפתו השנונה והקצבית, כמו גם המראה שהוא מציב מול ריקבונה של הבורגנות המודרנית, ימשיכו תמיד להיות רלוונטיים.

את ההפקה החדשה בהבימה בבימוי של אילן רונן חייבים לראות: חלל הזירה של אולם ברטונוב מחמיא לשחקנים, לקהל ולאלבי. השחקנים נהנים לארח את הקהל למופע הפלצות של הזוגיות הרעילה שלהם, מענים זה את זה, חוטפים התעללות נפשית וחוזרים לעוד סיבוב נוק אאוט. הדיוק המשחקי של כל הקאסט- מרשים, משוחרר והיפר משוכלל. גיל פרנק בתפקידו כג'ורג' בפעם השנייה, הוא הגבר שאת רוצה לצדך, גם בתפקיד הנייעבך הזה. יסלח לי פרנק, הוא זכה כבר בפרס השחקן- מאיה מעוז ראויה לפרס השחקנית על תפקיד מרתה, טייפון בלונדיני רב עוצמה, הדיוק הניואנסי, הדוקומנטרי של התנהגות שיכורה, וואו. זה תפקיד שמציב ראי לראקציות תנועת #metoo שמזמן איבדה את הבלמים, גם הפאוזות של שני הגברים השתויים מרפררות למשבר הזהות של הגבר המודרני, והנשוי. זוג הפאקצות שבא לביקור בליל שישי ונקלע לסיוט, מצוין- דניאל גל- מצוינת ורוי מילר, האופה המתוק, מצוין ומפתיע.

רונן הבמאי בחר להקפיץ את עוצמת הדו קרב המילולי המרהיב, גם על חשבון נפיצות הסיפור המומצא על הבן המשותף של הזוג. לא יודע מה לחשוב על זה, שומר אמונים גם לגרסה הפגיעה יותר של ענת וקסמן למרתה בהפקה הקודמת בקאמרי. כך שבסופו של יום, יצאתי מסופק מהחוויה ומזמן לא צחקתי את הצחוק הפורץ, האינטלקטואלי, המפענח, המריר- מתוק הזה.

זאת תודות למשחק, כאמור, לעיצוב החלל כסלון בווילה בהרצליה (ניב מנור), לתלבושות הנועזות של מרתה ולמדי החאקי- סאטרדיי של הזוג הצעיר (ילנה קלריך). כמעט בכל הפקה של המחזה בארץ הוא תורגם מחדש, תרגומו של דורי פרנס מגדיל לקרב את ההתרחשות אלינו, שאפו.

ומילה למח' השיווק של הבימה: אולי לא חשבתם שיש כאן פוטנציאל להרצה בהיכלי התרבות, אבל עם מעט שינויים, כמו הצבה על במה פרונטלית מוקפים קהל או קיצור בעשר דקות (גם אלבי עצמו הודה שקיצר את המחזה) או לקבוע הפסקה- אין זוג הטרו מאיזה מושב שקר כלשהו שיגיע לראות את ההצגה באחת מערי השינה שבספר, ועולמו לא יתהפך עליו. עכשיו, מוקדם ככל האפשר. (צילום: ז'ראר אלון)

אמש: זיכרון בתיאטרון/ עידוא דגן 12.4.18 : אמש בערב הזיכרון, בפרמיירה של "עקומים" בהבימה, מחזהו המפורסם של מרטין שרמן על שואת ההומואים בגרמניה שזכה לעשרות הפקות, בין היתר בלונדון וברודווי כמו גם עיבוד לקולנוע, בכיכובם של איאן מק'קלן וריצ'ארד גיר, ומועלה בפעם השנייה על במה מקצועית בישראל שוב פגשנו באהבתם הרגישה והקשוחה של מקס והורסט, אסירים בדכאו על רקע הומוסקסואלי- סעיף 175 הידוע לשמצה ההפקה של משה קפטן מבהיקה מאסתטיקה, כדרכו של המאסטר: העיצוב, המוזיקה של קרן פלס, תפיסת החלל המרובד, הכול אומר שירה, גם הליהוק. אין גרם זיוף שי גבסו (בחיי שלא תזהו אותו!) פתוח, עדין ונבזי במינון נכון עם קול זך, בתפקיד זמרת הדראג במועדון הדקדנטי בו חוגגים הגיבור מקס וקהילת ברלין כולה אפופי קוקאין, זימה וסקס עד הרגע האחרון ממש נדיר אלדד בתפקיד רודי המאהב הרקדן, חי אותו ומאוד דומה לסרט רוברטו פולק בתפקיד הקטנטן בפארק לוקח יותר לכיוון הקומי ופחות מהחרדה של שינויי האקלים העוין מעל קהילת ברלין המתירנית של אמצע שנות ה- 30, וזה בהחלט שיקול מכובד נדב נייטס כהורסט מוכיח, שוב, שהוא ראוי לפרס שחקן המשנה. מופת ועכשיו- מכתב פתוח למיכאל אלוני: ההצגה כולה על כתפיך וכרגע זה לא זה. תהיה מיכאל ולא מקס, אל תשחק את הנון שאלנט, תהיה נון שאלנט כמו שאתה, בדיוק כמו שאתה נכנס ל'טוני ואסתר' ומפלרטט עם כולם, תעצום עיניים ותרגיש, תכאב, תעצור רגע! ללא הטבעיות ההכרחית הזו- רגעי השבירה והתמוטטות הפאסון אינם מכאיבים באמת אל תעסוק בנראות או במוזיקה של הרפליקות, ותרשה לי רגע- תלמד מנייטס, למשל בסצנת הסקס הכמעט וירטואלי, סצנה לא פחות מפורסמת מסצנת האורגזמה של 'הארי פגש את סלי', שגדולתה בכוח הדמיון האנושי, אפשר להרגיש שנדב כרגע חושב על אהובתו (הרי מדובר בסטרייט כמו השטן!) באתי מעט מצונן אמש ואם זה היה 'קורה' הייתי צריך לדמוע ולנזול עד כדי הפרעה למהלך התקין של ההצגה, ועוד ביום השואה אני יודע שאתה יכול, אחרת לא הייתי טורח, נשמה, בדיוק כפי שגרמת לי לזלוג בתפקיד הפנומנלי של הצייר החרדי הרגיש והשובב ב"שטיסל" וכשזה יעבוד תזמין אותי שוב ותודה לרותי טון על התכנייה- כך למדתי שד"ר מאגנוס הירשפלד, ממציא המין...

לה"ו

לאחר היעדרות רבת זמן מאולמות תאטרון באנו לצפות בהעלאת קורות חייו של המשורר הנערץ, נתן אלתרמן, שהפכו, בידיו האמונות של המחזאי, מוטי לרנר, למחזמר בשם: 'עוד חוזר הניגון', בתיאטרון 'הבימה', בשילוב שיריו/פזמוניו המולחנים שהפכו לנכסי צאן ברזל בשירה ובשדה הזמר העברי, תחת ידיו האמונות של הבמאי, משה קפטן.

משה קפטן ביצע עבודה מצוינת - בהמשך לדרכו הנמשכת מהעבר, אודות חיי כותבים ויוצרים מוכרים, בליווי שירים ופזמונים שלהם, והפעם - בבימוי מחזהו של לרנר - כל זאת מבלי לגלוש, אליי שיפולי הקיטש, האורב לבמאי המעלה הצגה, שלובת שירי זמר שכאלה.

קפטן 'נתן מירווח' - חביב ונעים - לוויכוח האידאולוגית שנתגלע, בשנות עבר בין נתן אלתרמן לבין נתן זך, מבלי להעיק, יתר על המידה, על הצופה הממוצע, שאינו בר-אוריין בתורת הספרות והמוותר מראש, על ירידה לפרטי פרטים של ויכוח אידאולוגי זה.

גם חייו הכפולים של אלתרמן, שנע בין אשתו, השחקנית, רחל מרכוס לבין מאהבתו, הציירת, צילה בינדר, כמו-גם מקומה של מערכת היחסים הטרגית בין אלתרמן, לבין בתו, המשוררת, תרצה אתר, לא נפקד ממחזה משובב נפש זה.

במשך שעתיים ו-40 דקות (כולל הפסקה) הצליח משה קפטן, 'לעבור' - באלגנטיות ובקלילות מרובה - על תחנות מרכזיות בחייו של נתן אלתרמן, דוגמת: קפה 'כסית'; מחזות הזמר שנכתבו וגם/או שתורגמו ועובדו למחזות עבריים, לצורך הצגתם בתיאטרון 'הקאמרי' (המחזה: 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'; 'צץ וצצה' ועוד) ולהשאיר 'טעם של עוד', בפה.

הליהוק המוצלח ששלב בתוכו זמרות מוכרות, דוגמת: ריקי גל, דפנה דקל, שלומית אהרון (הנפלאה),מירי מסיקה ורוני דלומי, בצד שחקנים עתירי ניסיון דוגמת: יגאל שדה ואחרים, דוגמת: מאיה מעוז, אסנת פישמן, טל מוסרי ועוד, היה שילוב מוצלח ו'קטלני'.

זו ההזדמנות לכתוב מספר מילות פרגון למנהלו הנמרץ והמוכשר של תיאטרון 'הבימה' נעם סמל.

סמל - שהיה נשוי לסופרת, המשוררת, המחזאית והתסריטאית, נאוה סמל ז"ל - הנו איש תרבות, בכל רמח אבריו ושסה גידיו.

סמל הצליח - מכוח כישוריו הרבים וניסיונו הרב, בתחום ניהול תיאטראות ומי העסוק, ראשו ורובו, בענייני תרבות (הוא היה, בעברו, מנכ"ל 'תיאטרון חיפה' ; היה קונסול התרבות של ישראל, בארה"ב; שימש שנים רבות כמנכ"ל 'תיאטרון הקאמרי' ויד לו נטויה, בעוד רבה מפעלות תרבות, שמחמת קוצר היריעה, לא נרחיב ולא נדון בהם, כאן), להאהיב את התיאטרון, בכלל ואת תאטרון 'הבימה', בפרט, על קהלים, שמעולם לא דרכה כף רגלם, בתיאטרון.

שמחתי לגלות בין קהל הצופים, קשישים ובני גיל הביניים, כאחת. מתנחלים חבושי 'קסדות סרוגות', בצד יפים תל-אביביים. ממש, ממש על הפנים בו נפשי לנוכח 'קוקטייל אנושי' בלתי אפשרי, לכאורה, זה שזימן נעם סמל המוכשר, במו ידיו, בפתיחת דלתות התיאטרון הלאומי, שהמילה 'תיאטרון' מתקשרת אצלם עם אנכרוניזם, זיקה ועניינים שאבד עליו, לכאורה, הכלח.

ההצגה 'עוד חוזר הניגון' זוכה לציון 9.5 נקודות מתוך 10 נקודות ב'סולם שטנגר', כאשר, ללא כל היסוס הייתי מעניק לה ציון של 10 נקודות, מתוך 10 נקודות, אבל - כזכור לכולנו - הציון 10 שמור ונצור וניתן, אך ורק לבורא אור ויוצר חושך.

ד"ר חיים שטנגר, סופר, משורר ועו"ד ה תשרי...

Since the big renovation, both the square outside the theater and the building's interior are visually impressive. The building lacks the classic elegance of some of the world's premier theaters, but in its own modernist way it is effective. As for the halls themselves, some are nicer than others but they all maintain a high standard of quality and comfort. The ticket booth service is decent: sometimes the lines can get long and it's important to arrive early. The art exhibits are hit-or-miss, sometimes sculpture but other times mediocre photography. The food stands don't...